המעבר מסיביר לקזחסטן

התקפת היטלר על ברית המועצות ביוני 1941 הפכה אותה לבעלת ברית של בריטניה. זה חייב התפייסות עם בנות חסותה של בריטניה, כלומר הממשלות הגולות של ארצות אירופה הכבושות על יד הנאצים. ביולי 1941 נחתם הסכם סובייטי פולני. בין השאר הוסכם כי הממשלה הסובייטית תעניק חנינה לכל אזרחי פולין שנשלל מהם החופש. משמעות הדבר הייתה כי הגולים שוחררו מעבודת הכפייה ויכולים לעזוב את סיביר ולנסוע למקומות אחרים בתוך ברית המועצות. תיאורטית יכלו המשתחררים לבחור את יעד נסיעתם, אולם למעשה הרכבות הופנו ליעדים שנקבעו על ידי הממשלה. שיירות הפליטים הופנו לאוזבקיסטן ולדרום קזחסטן ובעיקר לסביבות ג'אמבול. בג'אמבול היה אחד הריכוזים הגדולים של פליטים מפולין. לשם הגיעו דוד והוריו. דוד זוכר כי בהגיעו לשם נכנס לאכול במסעדת פועלים ואכל 3 מנות של סולת מרוב רעב. לאחר מכן הקיא את כל מה שאכל.

רבים מהפליטים היהודים גילו כושר הסתגלות ומצאו דרך להמשיך ולהתקיים. בעליה מלאכה ובעלי תושיה קיבלו עבודה ומכרו חלק מהתוצרת בשוק השחור. הסנדלרות הייתה המקצוע המכניס ביותר. פליטים למדו להיות סנדלרים ותופרים, גילו יזומה בהשגת חומר גלם וייצרו למען השוק שבו הביקוש גדל על ההיצע. דוד תפר מגפי לבד ומכר אותם לתושבי ג'אמבול.

לפליטים שהשתחררו ממחנות העבודה בסיביר נתנו תעודות שהעניקו להם בין היתר חסינות מפני גיוס לצבא האדום. דוד זוכר שיום אחד היה יום גיוס ואנשי צבא עצרו אותו ברחוב. כיוון שלא הייתה ברשותו התעודה, לא יכול היה להוכיח כי אינו אזרח רוסי. אנשי הצבא הובילו אותו לרכבת. החברים שהיו עמו ליוו אותו לתחנת הרכבת כאילו על מנת להיפרד ממנו ולמעשה הסתירו אותו ואפשרו לו לעבור מתחת לקרון לצד השני של הרכבת, שם חיכו לו 4 חברים ומשם הם המשיכו ללכת, מעמידים פנים כאילו הם מטיילים לתומם וכך הוא הצליח להגיע הביתה ולהתחמק מהגיוס.

גלות בסיביר

בנובמבר 1939 פורסם צו שכפה אזרחות סובייטית על הפליטים. נאמר להם כי הם רשאים לשוב לבתיהם באזור הגרמני או להגר לכל ארץ אחרת. זה היה מבחן נאמנות. בכל מקרה התכוונו להגלותם לפנים רוסיה. בפברואר 1940 החלה חלוקת תעודות זהות סובייטיות לכל אוכלוסיית האזורים שנכבשו על ידי הסובייטים כולל הפליטים. פליטים שלא עבדו במוסד ממלכתי מוכר, נאלצו לעזוב את העיר. החל גל של הגליות המוניות. רוב היהודים הוגלו ביוני 1940.

הגולים הועלו על רכבות משא שהובילו אותם לסיביר, צפון רוסיה האירופאית וקזחסטן. בספר שכתב יוסף ליטבק, הוא מביא עדויות על התנאים הקשים ששררו בקרונות המשא. צפיפות, חום, צמא, מחסור במזון ושומרים חמושים. אנשים חלו ואף מתו בדרך.
דוד זוכר שבקרון שלו היו עמו עוד 3 ילדים. דלתות הקרון לא היו סגורות והלידים ישבו בפתח הקרון כשרגליהם מחוץ לקרון. מזון לא חלקו להם, אך בכל תחנה היה מיחם עם שתיה חמה ומי שהיה לו כסף, יכול היה לקנות מזון בתחנות. הנסיה ארכה שלושה או ארבעה שבועות. היעד הסופי היה סיביר. מהיעד הסופי שאליו הגיעה הרכבת, העבירו אותם במעבורת על הנהר למקום אחר. לקחו אותם לבית מרחץ. דוד זוכר שמרוב התלהבות הוא התרחץ שלוש פעמים. לאחר מכן העבירו אותם ליישוב ששכן ליד הנהרות אירטיש ואוב. זה היה יישוב קטן שפונה מאסירים רוסים. נשארו שם הצריפים של האסירים ובהם שוכנו מספחות הגולים. היישוב היה בשליטה ישירה של איש נקו"ד. על המבוגרים חלה חובת עבודה.

יוסף ליטבק מתאר בספרו כי העבודה ביער הייתה קשה ואף מסוכנת. היה עליהם לחטוב צים. עצים עבותים נוסרו במסורי יד ועובדו בגרזנים. בולי עץ רוכזו, נקשרו והורדו לנהרות בידי גולים מבוססים ברפש ומים מעל לברכיהם ללא ביגוד והנעלה נאותים, רעבים ותשושים. יום עבודה נמשך כ-10 עד 12 שעות. הם הלכו ברגל מצריפי המגורים ועד לחלקות היער ובחזרה קילומטרים אחדים. הגולים קיבלו שכר עבור עבודתם והיו חייבים לשלם עבור המזון שסופק להם במנות קצובות. לא היו שחרורים מהעבודה.

דוד סיפר כי ביישוב שלהם היה אסור לעבוד מתחת לגיל 17 אבל הוא, שעוד לא הגיע לגיל הזה, עבד בצורה בלתי רשמית. הם היו הולכים ליער בכל מזג אוויר, גם כשירד שלג. ההוראה הייתה שצריך לעבוד כל עוד הטמפרטורה לא ירדה מתחת ל-40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. יש לציין שהטרמומטר הסובייטי,  באופן תמוה, מעולם לא ירד מתחת לטמפרטורה זו. הם עבדו גם בשבתות וחגים כולל יום כיפור. האב פייבל חלה וקיבל אישור שפטר אותו מעבודה ודוד עבד יחד עם אמו באישור מיוחד שנתן לו מפקד המשטרה המקומית באופן בלתי רשמי. תמורת עבודתם קיבלו 600 גרם לחם ששולמו לדבורה במקום 400 גרם שהייתה מקבלת לולא היה דו עובד. בנוסף ללחם, ניזונו גם משורשי עשבים.

דוד זוכר כי הזמן היחיד שבו זכה לקבל מנה הגונה של לחם הייתה בפסח. הוריו קיבלו מלבוב משלוח של חבילת מצות. הוא ביקש מהוריו רשות לאכול לחם כדי שלהוריו יספיקו המצות לכל הפסח. אמו לא נטתה להסכים, אולם האב שכנע אותה שבאותן הנסיבות אין להם ברירה אחרת. באותו פסח נהנה דוד גם ממנות הלחם של הוריו והקפיד לאכול את החמץ מחוץ לבית.

הגירוש

כשהגיעו הגרמנים לליז'אנסק היה דוד בן 14. הוא זוכר כי ראשית נפלו 2 פצצות על העיירה. לאחר מכן נכנסו הגרמנים רכובים על אופנועים לעיירה ועשו סיבוב בכיכר השוק. זה היה סימן ליהודי העיירה שהמצב רע. הם הסתגרו בבית. בית הכנסת נשרף ולאחר יום כיפור ניתנה פקודה ליהודים לבוא למרכז העיר. כל אחד הורשה לקחת צרור אחד. עם יציאתם שרפו הגרמנים את ספרי התורה. גם במרתף הבית שלהם מצאו הגרמנים ספרי תורה שהמשפחה קברה ושרפו אותם.
הגרמנים הובילו אותם לאזור נהן הסאן. לפני שהגיעו לגשר שנבנה על הנהר, התבקשו להשאיר את כל הזהב והכסף שברשותם. לאחר שעברו את הנהר, פירקו הגרמנים את הגשר.

דוד והוריו פנו לתחנת הרכבת ונסעו ללמברג (לבוב) שבאוקראינה שהייתה אז תחת שלטון סובייטי, שם גרו מכרים שלהם. הם התפרנסו ממכירת סוכר בשוק השחור. פייבל, אביו של דוד, חיכה שם יום אחד בתור לקניית סוכר. איש נקו"ד (הבולשת הסובייטית) רצה לעקוף את התור. פייבל, שלא ידע מי האיש, ניסה למנוע ממנו את עקיפת התור ואותו איש הביא למאסרו. אחרי פנייה של אישתו דבורה למכר בן העיירה ליז'אנסק, שהיה איש נקו"ד בלבוב, שוחרר פייבל לאחר 4 שעות מאסר. המשפחה נשארה בלבוב כשנה. בעיר לבוב התרכזו באותו זמן כשש מאות אלף פליטים ושיבשו את החיים בעיר בתחומי התחבורה, המגורים, אספקת המזון וההיגיינה ונוצרה סכנת מגפות. באותו זמן הקימו הגרמנים את הגטו בליז'אנסק והחלו לרצוח את היהודים שנשארו.

דוד רוט-ילדות בליז'אנסק

דוד רוט הוא הנכד של רבי נפתלי חיים וחיה הולנדר. אמו דבורה היא בתם שנישאה לפייבל רוט מהעיירה נוביסאנז באזור גליציה. דבורה ובעלה חיו בליז'אנסק עם בנם דוד ודבורה עזרה לאמה בניהול העסקים שהיו בבעלותם. הם התגוררו באותו בית שבו גרו רבי נפתלי חיים וחיה.

דוד נולד ב-23 בפברואר 1926 בליז'אנסק. בבית דיברו בני המשפחה אידיש. כשבאו במגע עם הגויים דיברו פולנית וגרמנית. דוד היה נכד מאוד אהוב על סבו רבי נפתלי חיים. הוא זוכר שבילדותו המוקדמת היה יושב על ברכי הסב כשזה היה לומד גמרא. פעם אחת רצה דוד להפוך את הדף של הגמרא, אולם הסב הניח את ידו על הדף כי עדיין לא סיים לקרוא והדף נקרע ומאז דוד לא חזר לשבת על ברכיו בזמן שלמד. דוד זוכר עוד כי כשהיה מבקש בקשה כלשהי מהוריו והיה נתקל בסירוב, היה פונה לסבא ומספר לו. הסבא היה קורא לבתו, כלומר אמו של דוד ואומר:"הילד רוצה, למה לא נותנים לו?" ולאחר מכן היו ממלאים את בקשתו.

דוד זוכר כי בבית הסב היה ספר תורה וכי היה עורך תפילות וסעודות עם קהל של משתתפים רבים בביתו.

דוד היה מאוד קשור לסבא שלו. כשהסב נפטר דוד היה כבן 10 וכאשר הכניסו את גופתו לקבר הוא זחל בין רגליהם של בני המשפחה שעמדו מסביב לקבר, קפץ לתוך הקבר וסירב להיפרד מהסבא. אבא שלו הוציא אותו אל מחוץ לבית הקברות ונזף בו.

בגל 5 נשלח דוד ללמוד בחדר, שם למדו תורה וגמרא באידיש. כשהיה בגיל 9 ביקש דוד לעזוב את החדר וללמוד יחד עם חבריו וחברותיו בבית הספר תרבות. כיוון שהמשפחה הייתה חסידית, הוריו לא נענו לבקשתו שכן בבית הספר תרבות למדו לימודים של השכלה כללית ולא התרכזו רק בלימודי קודש. למדו שם למשל הסטוריה וספרות עברית והלימוד התנהל בשפה העברית. דוד התחיל להיעדר מהחדר ובמקום זאת ברח ליער. הדבר נודע להורי כיוון שהמלמד שחשב כי דוד נעדר מהחדר בגלל מחלה, בא לבקר אותו בבית. אחרי שהדבר חזר על עצמו, נכנעו ההורים לרצונו ודוד החל ללמוד בבית הספר תרבות. דוד לא ידע עדיין עברית וההורים שכרו לו מורה פרטית לעברית כדי שיוכל להשתלב בכיתה ותוך חודשיים הצליח להגיע לרמת העברית של הכיתה.

זכור לו במיוחד טקס הזיכרון המשותף שנערך בבית הספר לביאליק והרצל שימי הזיכרון שלהם חלים בשני ימים סמוכים. הטקס נערך בהשתתפות התלמידים וקהל של הורים. בטקס דוד היה צריך לספר לפני הקהל את האוטוביוגרפיה של הרצל וחברו היה אמור לספר על ביאליק, אולם החבר נתקף פחד קהל ולא היה מסוגל לדבר. המורה פנה לדוד ושאל אותו אם הוא מוכן לדבר גם על ביאליק ודוד הסכים. דוד מספר של כך הרשים את קהל ההורים ולאחר הטקס רבים העניקו לו שי. הוא זכה לקבל הרבה עטים נובעים. לאחר האירוע הזה אמר לו אביו כי הוא שמח על כך שהלך ללמוד בבית הספר תרבות.

דוד היה חבר בתנועת הנוער ביתר. הוא זוכר את יום הזיכרון של רבי אלימלך כ"א באדר, היום שבו היו באים יהודים מרחבי פולניה להשתטח על קברו. חברי תנועת הנוער יצאו עם קופות ציוניות ועמדו לצד בית הקברות להתרים את האנשים. דוד היה לבוש בבגדי ביתר, תלבושת חומה עם כובע מצחיה ועליו סמל המנורה והחזיק 2 קופות. דוד זוכר שהרבי שהמשפחה נמנתה על חסידיו היה מגיע לבית הקברות והיה משלשל לו לכל קופה מטבע. החסידים שליוו אותו עשו כמותו ובתוך דקות ספורות התמלאו 2 הקופות.
בבית הסב התכנסו הרב וחסידיו לארוחת צהריים והחסידים שאלו את הרב ליד השולחן מדוע תרם כסף דווקא לקופות האלה. הרב ענה כי רצה לכבד את הילד שהחזיק בקופות. שאלו אותו מיהו אותו ילד והוא ענה:"זהו הילד שיושב לידי, נכדו של רבי נפתלי חיים"

במקביל ללימודים בבית הספר תרבות שנערכו אחר הצהריים הלך דוד גם לבית הספר הפולני בעיירה עד גיל 13. הלימודים היו בפולנית. עם הילדים הגויים שיחק רק במסגרת בית הספר. לפעמים היו הילדים הגויים מציקים. דוד זוכר ילד אחד שהיה מציק לו וקורא לו:"ז'יד, לך לפלסטינה". הוא בתגובה נתן לו מכה בפנים שכתוצאה ממנה זב דם מפניו. אמו נקראה אל המנהל ובשיחה שאלה אותו מדוע הוזמנה היא לשיחה במקום שיוזמן אביו של אותו ילד שהציק. דוד מספר כי אהב ללמוד בבית ספר תרבות הרבה יותר מאשר בבית הספר הפולני וגם השקיע בלימודים באחד יותר מאשר בשני.

דוד זוכר כי בחורף היה מחליק עם סקטים על השלג או גולש במגלשה. באחת מנסיעותיה של האם, קנתה לו אמו על פי בקשתו קורקינט. דוד נהג לתת לילדי הסביבה לעשות סיבובים על הקורקינט תמורת תשלום.

היהודים בליז'אנסק

לא ידוע בדיוק מתי היהודים הגיעו לליז'אנסק. ידוע כי באותה תקופה שבה הפכה ליז'אנסק לעיר(1397) שמשו היהודים גורם חשוב בתיעוש ובמסחור של כפרים בפולין והפיכתם לערים. יתכן כי השליטים המקומיים אף הזמינו יהודים לבוא ולהתיישב בליז'אנסק על מנת לתרום להתפתחותה הכלכלית.

כמו כן לאחר גירוש ספרד ב-1492 הייתה תנועה של יהודים למזרח אירופה וסביר להניח שחלקם הגיעו גם לאיזור גליציה.

בספר הזיכרון של העיירה מעיר העורך כי תעשיית הכותנה בליז'אנסק הייתה מאז ומתמיד בידי יהודים. במקור פולני הסוקר את תולדותיהם של יישובים שונים מוזכרים תושבי ליז'אנסק שעוסקים משנים קדומות בצביעת כותנה והעורך מציין כי ככל הנראה מדובר ביהודים.

במאה ה-16 בתקופת שגשוגה של העיר זרמו אל ליז'אנסק יהודים סוחרים בעלי מלאכה וחוכרי בתי מרזח ופונדקים וגובי מיסי דרכים. הם התיישבו בעיקר בכיכר השוק ושם בנו להם בתי אבן בני קומה אחת וחנויות.

בואו של רבי אלימלך בן רבי אליעזר ליפמן הידוע כרבי אלימלך מליז'אנסק להשתקע בעיר הביא לליז'אנסק תקופה של שגשוג. רבי אלימלך התיישב בליז'אנסק לאחר מותו של מורו המגיד ממזריץ בשנת 1772. יהודים ממקומות מרוחקים היו באים לחצרו של הרב והעיר הייתה למרכז יהודי רוחני. יהודים הגיעו למקום לשם דיונים דתיים על תפקידו של הצדיק ביהדות.

העלייה לרגל לחצר הרב הביאה רווחה כלכלית לתושבי העיר ובמיוחד ליהודי ליז'אנסק כיוון שהמבקרים לנו באכסניות שבבעלותם וקנו בחנויותיהם. כמו כן התפתחה מעין תעשיית תיירות שהביאה להתפתחות של תעשיית יי"ש ויינות בעיר.

אחרי פטירתו של רבי אלימלך בשנת 1787 התרכזה העלייה לרגל בשני מועדים. יום פטירתו של הרב בכ"א באדר ובימים הנוראים בהם באו יהודים להשתטח על קברו של הרבי ולבקש בקשות.

ב-1884 חיו בעיירה כ-5000 תושבים, קרוב למחציתם יהודים.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הגיעו הציונות גם לליז'אנסק ומשכה בעיקר את הצעירים. קמו מפלגות דתיות ציוניות ודתיות אנטי ציוניות ותנועות נוער הקשורות אליהן. קמו גם מפלגות ציוניות חילוניות ותנועות נוער נלוות.

ההרגשה של הנוער היהודי בליז'אנסק בתקופה ההיא הייתה הרגשה של דשדוש במקום בלי התקדמות. רוב הצעירים עבדו אחרי סיום בית הספר היסודי אצל אבוהתים. חלקם המועט למד בגימנסיה. הלימודים בגימנסיה היו יקרים והתקיימו גם בשבתות והיהודים שלמדו בה סבלו מיחס אנטישמי של מורים ועמיתים ללימודים. לאחר סיום הלימודים לא נמצאה לבוגרים היהודים תעסוקה בגלל יהדותם. רוב הצעירים חלמו על עלייה לארץ ישראל או הגירה לארצות אחרות מעבר לים. הציונות הייתה אחת הדרכים לעתיד טוב יותר.

בספטמבר 1939 נכבשה ליז'אנסק על ידי הגרמנים. בתחילה הטילו מטוסים גרמנים מספר פצצות על העיר ובערב ראש השנה נכנסו הגרמנים לעיר. ביום השני של החג שרפו הגרמנים את בית הכנסת. בערב סוכות יצא צו שכל היהודים חייבים לעזוב את העיר. היהודים התכנסו בכיכר השוק והגרמנים הובילו אותם לעבר השני של נהר הסן לכיוון השטח שבשליטת הרוסים. לפני שחצו את הגשר לצד השני החרימו מהם את כל חפצי הערך שהיו ברשותם.

אלו שלא רצו לעזוב הוכנסו לגטו שאליו הובאו גם יהודים מכפרי הסביבה. זה היה גטו ללא גדר והיו בו כ-40 משפחות בשטח קטן. מותר היה לצאת רק בין השעות 8-10 בבוקר ושעה אחת אחרי הצהריים לקנות מצרכי מזון. הגברים נלקחו לעבודה ובין השאר הוטל עליהם לעקור מצבות מבית הקברות, להעביר אותן לכיכר השוק ולרצף בהן את הרחבה מסביב. נשים נלקחו לעבודות בית שונות אצל הגרמנים. ב-1940 נדרשו היהודים לענוד את הטלאי. היה זה טלאי לבן עם מגן דוד כחול שנענד על השרוול. הגרמנים הוציאו מדי פעם קבוצת יהודים אל מחוץ לגטו וירו בהם. חלק מהיהודים נספו בגטו ברעב ובמחלות. ב-1942 הובילו את רוב היהודים שנותרו אל מחוץ לגטו והרגו אותם.

כמעט כל יהודי ליז'אנסק שעברו את המלחמה ונשארו בחיים ניצלו דווקא הודות להגליה אל השטח הרוסי שמעבר לסן

ליז'אנסק

עיר בגליציה, חבל ארץ בדרום מזרח פולין.העיר שוכנת בבקעת סנדומיר ממערב לנהר הסן במרחק 6 ק"מ ממנו.

ליז'אנסק הייתה במקור כפר ובשנת 1397 הפכה באופן רשמי לעיר.המלך "ולדיסלב יגלו" העניק לה חוקה עירונית.בראשית קיומה שכנה ליז'אנסק בשתי גדות הסן אולם לאחר שנבדדה ונשרפה על ידי הטטרים בשנת 1524 העתיק המלך זיגמונד הראשון את העיר למקומה הנוכחי, גבעה שהייתה נוחה להגנה.

המיקום של ליז'אנסק נתן לה יתרון כלכלי. היא שוכנת על מסלול המסחר הראשי לבוב-פשמישל-ירוסלב-סנדומיר-גדנסק מה שתרם לשגשוגה. המלך זיגמונד הראשון התיר לה לבנות אסמי תבואה ממשלתיים ולבנות כלי שיט להשטת תבואה וסחורות אחרות לגדנסק. פרנסת העיר הייתה קושרה גם לתעשיית הטקסטיל. סריקת כותנה וצביעתה ואריגת אריגים. האורגים המקומיים ארגו בה את אריג הצמר העבה הידוע בפולין בשם ביה. יומיים בשבוע היו בליז'אנסק ימי שוק ונערכו בה ירידים גדולים על סמך זכויות שהוענקו לה על ידי המלך. היו לה גם מגעי מסחר עם ערים אחרות. במאה ה-16 היו קיימים בה איגודים של בעלי מלאכה:סנדלרים, אופים, קצבים, מסגרים, פחחים, חייטים, פרוונים, נגרים, אורגים ורצענים.

העיר עברה תהפוכות הסטוריות רבות, שריפות ומגיפות, מלחמות פרטיות בין אצילים מקומיים לראשי כפרים בראשית המאה ה-17, פשיטות של טטרים במחצית השניה של המאה ה-17 וכיבוש שבדי בראשית המאה ה-18. בעקבות חלוקת פולין הראשונה בשנת 1772 עברה ליז'אנסק לשלטון קיסרות אוסטרו הונגריה . בעקבות מלחמת העולם הראשונה קמה מדינת פולין העצמאית בשנת 1918 וליז'אנסק צורפה לפולין כחלק ממחוז לבוב. במלחמת העולם השניה נכבשה ליז'אנסק על ידי הצבא ההיטלראי. לאחר המלחמה ולאחר שנערכו הסדרי הגבול בין פולין לברית המועצות נכללה ליז'אנסק בפולין.