בנובמבר 1939 פורסם צו שכפה אזרחות סובייטית על הפליטים. נאמר להם כי הם רשאים לשוב לבתיהם באזור הגרמני או להגר לכל ארץ אחרת. זה היה מבחן נאמנות. בכל מקרה התכוונו להגלותם לפנים רוסיה. בפברואר 1940 החלה חלוקת תעודות זהות סובייטיות לכל אוכלוסיית האזורים שנכבשו על ידי הסובייטים כולל הפליטים. פליטים שלא עבדו במוסד ממלכתי מוכר, נאלצו לעזוב את העיר. החל גל של הגליות המוניות. רוב היהודים הוגלו ביוני 1940.
הגולים הועלו על רכבות משא שהובילו אותם לסיביר, צפון רוסיה האירופאית וקזחסטן. בספר שכתב יוסף ליטבק, הוא מביא עדויות על התנאים הקשים ששררו בקרונות המשא. צפיפות, חום, צמא, מחסור במזון ושומרים חמושים. אנשים חלו ואף מתו בדרך.
דוד זוכר שבקרון שלו היו עמו עוד 3 ילדים. דלתות הקרון לא היו סגורות והלידים ישבו בפתח הקרון כשרגליהם מחוץ לקרון. מזון לא חלקו להם, אך בכל תחנה היה מיחם עם שתיה חמה ומי שהיה לו כסף, יכול היה לקנות מזון בתחנות. הנסיה ארכה שלושה או ארבעה שבועות. היעד הסופי היה סיביר. מהיעד הסופי שאליו הגיעה הרכבת, העבירו אותם במעבורת על הנהר למקום אחר. לקחו אותם לבית מרחץ. דוד זוכר שמרוב התלהבות הוא התרחץ שלוש פעמים. לאחר מכן העבירו אותם ליישוב ששכן ליד הנהרות אירטיש ואוב. זה היה יישוב קטן שפונה מאסירים רוסים. נשארו שם הצריפים של האסירים ובהם שוכנו מספחות הגולים. היישוב היה בשליטה ישירה של איש נקו"ד. על המבוגרים חלה חובת עבודה.
יוסף ליטבק מתאר בספרו כי העבודה ביער הייתה קשה ואף מסוכנת. היה עליהם לחטוב צים. עצים עבותים נוסרו במסורי יד ועובדו בגרזנים. בולי עץ רוכזו, נקשרו והורדו לנהרות בידי גולים מבוססים ברפש ומים מעל לברכיהם ללא ביגוד והנעלה נאותים, רעבים ותשושים. יום עבודה נמשך כ-10 עד 12 שעות. הם הלכו ברגל מצריפי המגורים ועד לחלקות היער ובחזרה קילומטרים אחדים. הגולים קיבלו שכר עבור עבודתם והיו חייבים לשלם עבור המזון שסופק להם במנות קצובות. לא היו שחרורים מהעבודה.
דוד סיפר כי ביישוב שלהם היה אסור לעבוד מתחת לגיל 17 אבל הוא, שעוד לא הגיע לגיל הזה, עבד בצורה בלתי רשמית. הם היו הולכים ליער בכל מזג אוויר, גם כשירד שלג. ההוראה הייתה שצריך לעבוד כל עוד הטמפרטורה לא ירדה מתחת ל-40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. יש לציין שהטרמומטר הסובייטי, באופן תמוה, מעולם לא ירד מתחת לטמפרטורה זו. הם עבדו גם בשבתות וחגים כולל יום כיפור. האב פייבל חלה וקיבל אישור שפטר אותו מעבודה ודוד עבד יחד עם אמו באישור מיוחד שנתן לו מפקד המשטרה המקומית באופן בלתי רשמי. תמורת עבודתם קיבלו 600 גרם לחם ששולמו לדבורה במקום 400 גרם שהייתה מקבלת לולא היה דו עובד. בנוסף ללחם, ניזונו גם משורשי עשבים.
דוד זוכר כי הזמן היחיד שבו זכה לקבל מנה הגונה של לחם הייתה בפסח. הוריו קיבלו מלבוב משלוח של חבילת מצות. הוא ביקש מהוריו רשות לאכול לחם כדי שלהוריו יספיקו המצות לכל הפסח. אמו לא נטתה להסכים, אולם האב שכנע אותה שבאותן הנסיבות אין להם ברירה אחרת. באותו פסח נהנה דוד גם ממנות הלחם של הוריו והקפיד לאכול את החמץ מחוץ לבית.
הגולים הועלו על רכבות משא שהובילו אותם לסיביר, צפון רוסיה האירופאית וקזחסטן. בספר שכתב יוסף ליטבק, הוא מביא עדויות על התנאים הקשים ששררו בקרונות המשא. צפיפות, חום, צמא, מחסור במזון ושומרים חמושים. אנשים חלו ואף מתו בדרך.
דוד זוכר שבקרון שלו היו עמו עוד 3 ילדים. דלתות הקרון לא היו סגורות והלידים ישבו בפתח הקרון כשרגליהם מחוץ לקרון. מזון לא חלקו להם, אך בכל תחנה היה מיחם עם שתיה חמה ומי שהיה לו כסף, יכול היה לקנות מזון בתחנות. הנסיה ארכה שלושה או ארבעה שבועות. היעד הסופי היה סיביר. מהיעד הסופי שאליו הגיעה הרכבת, העבירו אותם במעבורת על הנהר למקום אחר. לקחו אותם לבית מרחץ. דוד זוכר שמרוב התלהבות הוא התרחץ שלוש פעמים. לאחר מכן העבירו אותם ליישוב ששכן ליד הנהרות אירטיש ואוב. זה היה יישוב קטן שפונה מאסירים רוסים. נשארו שם הצריפים של האסירים ובהם שוכנו מספחות הגולים. היישוב היה בשליטה ישירה של איש נקו"ד. על המבוגרים חלה חובת עבודה.
יוסף ליטבק מתאר בספרו כי העבודה ביער הייתה קשה ואף מסוכנת. היה עליהם לחטוב צים. עצים עבותים נוסרו במסורי יד ועובדו בגרזנים. בולי עץ רוכזו, נקשרו והורדו לנהרות בידי גולים מבוססים ברפש ומים מעל לברכיהם ללא ביגוד והנעלה נאותים, רעבים ותשושים. יום עבודה נמשך כ-10 עד 12 שעות. הם הלכו ברגל מצריפי המגורים ועד לחלקות היער ובחזרה קילומטרים אחדים. הגולים קיבלו שכר עבור עבודתם והיו חייבים לשלם עבור המזון שסופק להם במנות קצובות. לא היו שחרורים מהעבודה.
דוד סיפר כי ביישוב שלהם היה אסור לעבוד מתחת לגיל 17 אבל הוא, שעוד לא הגיע לגיל הזה, עבד בצורה בלתי רשמית. הם היו הולכים ליער בכל מזג אוויר, גם כשירד שלג. ההוראה הייתה שצריך לעבוד כל עוד הטמפרטורה לא ירדה מתחת ל-40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. יש לציין שהטרמומטר הסובייטי, באופן תמוה, מעולם לא ירד מתחת לטמפרטורה זו. הם עבדו גם בשבתות וחגים כולל יום כיפור. האב פייבל חלה וקיבל אישור שפטר אותו מעבודה ודוד עבד יחד עם אמו באישור מיוחד שנתן לו מפקד המשטרה המקומית באופן בלתי רשמי. תמורת עבודתם קיבלו 600 גרם לחם ששולמו לדבורה במקום 400 גרם שהייתה מקבלת לולא היה דו עובד. בנוסף ללחם, ניזונו גם משורשי עשבים.
דוד זוכר כי הזמן היחיד שבו זכה לקבל מנה הגונה של לחם הייתה בפסח. הוריו קיבלו מלבוב משלוח של חבילת מצות. הוא ביקש מהוריו רשות לאכול לחם כדי שלהוריו יספיקו המצות לכל הפסח. אמו לא נטתה להסכים, אולם האב שכנע אותה שבאותן הנסיבות אין להם ברירה אחרת. באותו פסח נהנה דוד גם ממנות הלחם של הוריו והקפיד לאכול את החמץ מחוץ לבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה