דוד רוט הוא הנכד של רבי נפתלי חיים וחיה הולנדר. אמו דבורה היא בתם שנישאה לפייבל רוט מהעיירה נוביסאנז באזור גליציה. דבורה ובעלה חיו בליז'אנסק עם בנם דוד ודבורה עזרה לאמה בניהול העסקים שהיו בבעלותם. הם התגוררו באותו בית שבו גרו רבי נפתלי חיים וחיה.
דוד נולד ב-23 בפברואר 1926 בליז'אנסק. בבית דיברו בני המשפחה אידיש. כשבאו במגע עם הגויים דיברו פולנית וגרמנית. דוד היה נכד מאוד אהוב על סבו רבי נפתלי חיים. הוא זוכר שבילדותו המוקדמת היה יושב על ברכי הסב כשזה היה לומד גמרא. פעם אחת רצה דוד להפוך את הדף של הגמרא, אולם הסב הניח את ידו על הדף כי עדיין לא סיים לקרוא והדף נקרע ומאז דוד לא חזר לשבת על ברכיו בזמן שלמד. דוד זוכר עוד כי כשהיה מבקש בקשה כלשהי מהוריו והיה נתקל בסירוב, היה פונה לסבא ומספר לו. הסבא היה קורא לבתו, כלומר אמו של דוד ואומר:"הילד רוצה, למה לא נותנים לו?" ולאחר מכן היו ממלאים את בקשתו.
דוד זוכר כי בבית הסב היה ספר תורה וכי היה עורך תפילות וסעודות עם קהל של משתתפים רבים בביתו.
דוד היה מאוד קשור לסבא שלו. כשהסב נפטר דוד היה כבן 10 וכאשר הכניסו את גופתו לקבר הוא זחל בין רגליהם של בני המשפחה שעמדו מסביב לקבר, קפץ לתוך הקבר וסירב להיפרד מהסבא. אבא שלו הוציא אותו אל מחוץ לבית הקברות ונזף בו.
בגל 5 נשלח דוד ללמוד בחדר, שם למדו תורה וגמרא באידיש. כשהיה בגיל 9 ביקש דוד לעזוב את החדר וללמוד יחד עם חבריו וחברותיו בבית הספר תרבות. כיוון שהמשפחה הייתה חסידית, הוריו לא נענו לבקשתו שכן בבית הספר תרבות למדו לימודים של השכלה כללית ולא התרכזו רק בלימודי קודש. למדו שם למשל הסטוריה וספרות עברית והלימוד התנהל בשפה העברית. דוד התחיל להיעדר מהחדר ובמקום זאת ברח ליער. הדבר נודע להורי כיוון שהמלמד שחשב כי דוד נעדר מהחדר בגלל מחלה, בא לבקר אותו בבית. אחרי שהדבר חזר על עצמו, נכנעו ההורים לרצונו ודוד החל ללמוד בבית הספר תרבות. דוד לא ידע עדיין עברית וההורים שכרו לו מורה פרטית לעברית כדי שיוכל להשתלב בכיתה ותוך חודשיים הצליח להגיע לרמת העברית של הכיתה.
זכור לו במיוחד טקס הזיכרון המשותף שנערך בבית הספר לביאליק והרצל שימי הזיכרון שלהם חלים בשני ימים סמוכים. הטקס נערך בהשתתפות התלמידים וקהל של הורים. בטקס דוד היה צריך לספר לפני הקהל את האוטוביוגרפיה של הרצל וחברו היה אמור לספר על ביאליק, אולם החבר נתקף פחד קהל ולא היה מסוגל לדבר. המורה פנה לדוד ושאל אותו אם הוא מוכן לדבר גם על ביאליק ודוד הסכים. דוד מספר של כך הרשים את קהל ההורים ולאחר הטקס רבים העניקו לו שי. הוא זכה לקבל הרבה עטים נובעים. לאחר האירוע הזה אמר לו אביו כי הוא שמח על כך שהלך ללמוד בבית הספר תרבות.
דוד היה חבר בתנועת הנוער ביתר. הוא זוכר את יום הזיכרון של רבי אלימלך כ"א באדר, היום שבו היו באים יהודים מרחבי פולניה להשתטח על קברו. חברי תנועת הנוער יצאו עם קופות ציוניות ועמדו לצד בית הקברות להתרים את האנשים. דוד היה לבוש בבגדי ביתר, תלבושת חומה עם כובע מצחיה ועליו סמל המנורה והחזיק 2 קופות. דוד זוכר שהרבי שהמשפחה נמנתה על חסידיו היה מגיע לבית הקברות והיה משלשל לו לכל קופה מטבע. החסידים שליוו אותו עשו כמותו ובתוך דקות ספורות התמלאו 2 הקופות.
בבית הסב התכנסו הרב וחסידיו לארוחת צהריים והחסידים שאלו את הרב ליד השולחן מדוע תרם כסף דווקא לקופות האלה. הרב ענה כי רצה לכבד את הילד שהחזיק בקופות. שאלו אותו מיהו אותו ילד והוא ענה:"זהו הילד שיושב לידי, נכדו של רבי נפתלי חיים"
במקביל ללימודים בבית הספר תרבות שנערכו אחר הצהריים הלך דוד גם לבית הספר הפולני בעיירה עד גיל 13. הלימודים היו בפולנית. עם הילדים הגויים שיחק רק במסגרת בית הספר. לפעמים היו הילדים הגויים מציקים. דוד זוכר ילד אחד שהיה מציק לו וקורא לו:"ז'יד, לך לפלסטינה". הוא בתגובה נתן לו מכה בפנים שכתוצאה ממנה זב דם מפניו. אמו נקראה אל המנהל ובשיחה שאלה אותו מדוע הוזמנה היא לשיחה במקום שיוזמן אביו של אותו ילד שהציק. דוד מספר כי אהב ללמוד בבית ספר תרבות הרבה יותר מאשר בבית הספר הפולני וגם השקיע בלימודים באחד יותר מאשר בשני.
דוד זוכר כי בחורף היה מחליק עם סקטים על השלג או גולש במגלשה. באחת מנסיעותיה של האם, קנתה לו אמו על פי בקשתו קורקינט. דוד נהג לתת לילדי הסביבה לעשות סיבובים על הקורקינט תמורת תשלום.
דוד נולד ב-23 בפברואר 1926 בליז'אנסק. בבית דיברו בני המשפחה אידיש. כשבאו במגע עם הגויים דיברו פולנית וגרמנית. דוד היה נכד מאוד אהוב על סבו רבי נפתלי חיים. הוא זוכר שבילדותו המוקדמת היה יושב על ברכי הסב כשזה היה לומד גמרא. פעם אחת רצה דוד להפוך את הדף של הגמרא, אולם הסב הניח את ידו על הדף כי עדיין לא סיים לקרוא והדף נקרע ומאז דוד לא חזר לשבת על ברכיו בזמן שלמד. דוד זוכר עוד כי כשהיה מבקש בקשה כלשהי מהוריו והיה נתקל בסירוב, היה פונה לסבא ומספר לו. הסבא היה קורא לבתו, כלומר אמו של דוד ואומר:"הילד רוצה, למה לא נותנים לו?" ולאחר מכן היו ממלאים את בקשתו.
דוד זוכר כי בבית הסב היה ספר תורה וכי היה עורך תפילות וסעודות עם קהל של משתתפים רבים בביתו.
דוד היה מאוד קשור לסבא שלו. כשהסב נפטר דוד היה כבן 10 וכאשר הכניסו את גופתו לקבר הוא זחל בין רגליהם של בני המשפחה שעמדו מסביב לקבר, קפץ לתוך הקבר וסירב להיפרד מהסבא. אבא שלו הוציא אותו אל מחוץ לבית הקברות ונזף בו.
בגל 5 נשלח דוד ללמוד בחדר, שם למדו תורה וגמרא באידיש. כשהיה בגיל 9 ביקש דוד לעזוב את החדר וללמוד יחד עם חבריו וחברותיו בבית הספר תרבות. כיוון שהמשפחה הייתה חסידית, הוריו לא נענו לבקשתו שכן בבית הספר תרבות למדו לימודים של השכלה כללית ולא התרכזו רק בלימודי קודש. למדו שם למשל הסטוריה וספרות עברית והלימוד התנהל בשפה העברית. דוד התחיל להיעדר מהחדר ובמקום זאת ברח ליער. הדבר נודע להורי כיוון שהמלמד שחשב כי דוד נעדר מהחדר בגלל מחלה, בא לבקר אותו בבית. אחרי שהדבר חזר על עצמו, נכנעו ההורים לרצונו ודוד החל ללמוד בבית הספר תרבות. דוד לא ידע עדיין עברית וההורים שכרו לו מורה פרטית לעברית כדי שיוכל להשתלב בכיתה ותוך חודשיים הצליח להגיע לרמת העברית של הכיתה.
זכור לו במיוחד טקס הזיכרון המשותף שנערך בבית הספר לביאליק והרצל שימי הזיכרון שלהם חלים בשני ימים סמוכים. הטקס נערך בהשתתפות התלמידים וקהל של הורים. בטקס דוד היה צריך לספר לפני הקהל את האוטוביוגרפיה של הרצל וחברו היה אמור לספר על ביאליק, אולם החבר נתקף פחד קהל ולא היה מסוגל לדבר. המורה פנה לדוד ושאל אותו אם הוא מוכן לדבר גם על ביאליק ודוד הסכים. דוד מספר של כך הרשים את קהל ההורים ולאחר הטקס רבים העניקו לו שי. הוא זכה לקבל הרבה עטים נובעים. לאחר האירוע הזה אמר לו אביו כי הוא שמח על כך שהלך ללמוד בבית הספר תרבות.
דוד היה חבר בתנועת הנוער ביתר. הוא זוכר את יום הזיכרון של רבי אלימלך כ"א באדר, היום שבו היו באים יהודים מרחבי פולניה להשתטח על קברו. חברי תנועת הנוער יצאו עם קופות ציוניות ועמדו לצד בית הקברות להתרים את האנשים. דוד היה לבוש בבגדי ביתר, תלבושת חומה עם כובע מצחיה ועליו סמל המנורה והחזיק 2 קופות. דוד זוכר שהרבי שהמשפחה נמנתה על חסידיו היה מגיע לבית הקברות והיה משלשל לו לכל קופה מטבע. החסידים שליוו אותו עשו כמותו ובתוך דקות ספורות התמלאו 2 הקופות.
בבית הסב התכנסו הרב וחסידיו לארוחת צהריים והחסידים שאלו את הרב ליד השולחן מדוע תרם כסף דווקא לקופות האלה. הרב ענה כי רצה לכבד את הילד שהחזיק בקופות. שאלו אותו מיהו אותו ילד והוא ענה:"זהו הילד שיושב לידי, נכדו של רבי נפתלי חיים"
במקביל ללימודים בבית הספר תרבות שנערכו אחר הצהריים הלך דוד גם לבית הספר הפולני בעיירה עד גיל 13. הלימודים היו בפולנית. עם הילדים הגויים שיחק רק במסגרת בית הספר. לפעמים היו הילדים הגויים מציקים. דוד זוכר ילד אחד שהיה מציק לו וקורא לו:"ז'יד, לך לפלסטינה". הוא בתגובה נתן לו מכה בפנים שכתוצאה ממנה זב דם מפניו. אמו נקראה אל המנהל ובשיחה שאלה אותו מדוע הוזמנה היא לשיחה במקום שיוזמן אביו של אותו ילד שהציק. דוד מספר כי אהב ללמוד בבית ספר תרבות הרבה יותר מאשר בבית הספר הפולני וגם השקיע בלימודים באחד יותר מאשר בשני.
דוד זוכר כי בחורף היה מחליק עם סקטים על השלג או גולש במגלשה. באחת מנסיעותיה של האם, קנתה לו אמו על פי בקשתו קורקינט. דוד נהג לתת לילדי הסביבה לעשות סיבובים על הקורקינט תמורת תשלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה