המעבר מסיביר לקזחסטן

התקפת היטלר על ברית המועצות ביוני 1941 הפכה אותה לבעלת ברית של בריטניה. זה חייב התפייסות עם בנות חסותה של בריטניה, כלומר הממשלות הגולות של ארצות אירופה הכבושות על יד הנאצים. ביולי 1941 נחתם הסכם סובייטי פולני. בין השאר הוסכם כי הממשלה הסובייטית תעניק חנינה לכל אזרחי פולין שנשלל מהם החופש. משמעות הדבר הייתה כי הגולים שוחררו מעבודת הכפייה ויכולים לעזוב את סיביר ולנסוע למקומות אחרים בתוך ברית המועצות. תיאורטית יכלו המשתחררים לבחור את יעד נסיעתם, אולם למעשה הרכבות הופנו ליעדים שנקבעו על ידי הממשלה. שיירות הפליטים הופנו לאוזבקיסטן ולדרום קזחסטן ובעיקר לסביבות ג'אמבול. בג'אמבול היה אחד הריכוזים הגדולים של פליטים מפולין. לשם הגיעו דוד והוריו. דוד זוכר כי בהגיעו לשם נכנס לאכול במסעדת פועלים ואכל 3 מנות של סולת מרוב רעב. לאחר מכן הקיא את כל מה שאכל.

רבים מהפליטים היהודים גילו כושר הסתגלות ומצאו דרך להמשיך ולהתקיים. בעליה מלאכה ובעלי תושיה קיבלו עבודה ומכרו חלק מהתוצרת בשוק השחור. הסנדלרות הייתה המקצוע המכניס ביותר. פליטים למדו להיות סנדלרים ותופרים, גילו יזומה בהשגת חומר גלם וייצרו למען השוק שבו הביקוש גדל על ההיצע. דוד תפר מגפי לבד ומכר אותם לתושבי ג'אמבול.

לפליטים שהשתחררו ממחנות העבודה בסיביר נתנו תעודות שהעניקו להם בין היתר חסינות מפני גיוס לצבא האדום. דוד זוכר שיום אחד היה יום גיוס ואנשי צבא עצרו אותו ברחוב. כיוון שלא הייתה ברשותו התעודה, לא יכול היה להוכיח כי אינו אזרח רוסי. אנשי הצבא הובילו אותו לרכבת. החברים שהיו עמו ליוו אותו לתחנת הרכבת כאילו על מנת להיפרד ממנו ולמעשה הסתירו אותו ואפשרו לו לעבור מתחת לקרון לצד השני של הרכבת, שם חיכו לו 4 חברים ומשם הם המשיכו ללכת, מעמידים פנים כאילו הם מטיילים לתומם וכך הוא הצליח להגיע הביתה ולהתחמק מהגיוס.