הגירוש

כשהגיעו הגרמנים לליז'אנסק היה דוד בן 14. הוא זוכר כי ראשית נפלו 2 פצצות על העיירה. לאחר מכן נכנסו הגרמנים רכובים על אופנועים לעיירה ועשו סיבוב בכיכר השוק. זה היה סימן ליהודי העיירה שהמצב רע. הם הסתגרו בבית. בית הכנסת נשרף ולאחר יום כיפור ניתנה פקודה ליהודים לבוא למרכז העיר. כל אחד הורשה לקחת צרור אחד. עם יציאתם שרפו הגרמנים את ספרי התורה. גם במרתף הבית שלהם מצאו הגרמנים ספרי תורה שהמשפחה קברה ושרפו אותם.
הגרמנים הובילו אותם לאזור נהן הסאן. לפני שהגיעו לגשר שנבנה על הנהר, התבקשו להשאיר את כל הזהב והכסף שברשותם. לאחר שעברו את הנהר, פירקו הגרמנים את הגשר.

דוד והוריו פנו לתחנת הרכבת ונסעו ללמברג (לבוב) שבאוקראינה שהייתה אז תחת שלטון סובייטי, שם גרו מכרים שלהם. הם התפרנסו ממכירת סוכר בשוק השחור. פייבל, אביו של דוד, חיכה שם יום אחד בתור לקניית סוכר. איש נקו"ד (הבולשת הסובייטית) רצה לעקוף את התור. פייבל, שלא ידע מי האיש, ניסה למנוע ממנו את עקיפת התור ואותו איש הביא למאסרו. אחרי פנייה של אישתו דבורה למכר בן העיירה ליז'אנסק, שהיה איש נקו"ד בלבוב, שוחרר פייבל לאחר 4 שעות מאסר. המשפחה נשארה בלבוב כשנה. בעיר לבוב התרכזו באותו זמן כשש מאות אלף פליטים ושיבשו את החיים בעיר בתחומי התחבורה, המגורים, אספקת המזון וההיגיינה ונוצרה סכנת מגפות. באותו זמן הקימו הגרמנים את הגטו בליז'אנסק והחלו לרצוח את היהודים שנשארו.